רוזי ויטל רוזנקרנץ, בני ברק

"איך קוראים לך? אלמז? יופי. מהיום את אילנה."

"אני חושבת שלהכיר אותנו זה להגיע אלינו הביתה. ולראות אותנו דרך התקשורת או דרך אמנון לוי, זה לא יעבוד"

"אני למדתי בבתי הספר של ירושלים שהם מגוונים…החוויה הזו לראות את האחר… זה שינה בי הרבה דברים ומאד עוזר לי בחיי הימיום שלי."

"אתם רואים שלושתנו, זה מה שנשאר."

"אני החלטתי שהאבל ילווה אותי אבל שאני לא אחיה בתוכו"

"אני לא סיפרתי לאף אחד, אני לא ידעתי מה זה. מי הולך לרקוד מחול? איזה דתי עושה דבר כזה בכלל?"

" אני זוכר שבאחד המכתבים הראשונים שכתבתי לחברים במחנה, כתבתי "חברה למדנו שפה נכונה. הם מבינים אותי"."

"אני קוראת למה שקורה עכשיו במדינה, פוליטיקה של הפחדה."

"במאוויים העמוקים שלי רציתי חיים יותר קלים."

"המילה הראשונה שלמדתי בעברית היתה עבודה."

"היום האשה הדרוזית היא במצב טוב מאד. היא מורה, היא רופאה, היא בעלת עסקים, היא עורכת דין, היא נוהגת, היא נוסעת לבד. הכל בסדר."

"הבעיה היא לא בילדים, כי ילד לא מזהה עינים מלוכסנות וצוואר שטוח, ילד לא מזהה בעיה בהתנהגות…זה הכל תיוגים שלנו כמבוגרים."

"אם אתם רוצים להיות מאושרים, תגידו למה לי יש ולו אין, אל תגידו למה לו יש ולי אין."

"תפתח את הפייסבוק שלי, אני הכי מפורסמת … אפילו בתימן יש לי שיר … היו לו 7.8 מיליון צפיות…."

"אוצר המילים היה דל. לא היתה לי האפשרות לבטא את עצמי… היום אני יודע שזה לקח ממני הרבה משאבים נפשיים כדי להתאקלם…"

"כולם כאן חיים … כאילו ייצרו אותם בפסי הייצור… אני לא רוצה להיות כמו כולם. אני מיוחדת."

"כשרציתי ללכת לצבא, היתי צריכה לתת המון הסברים. לחברה שבה גדלתי, להורים שלי, להבטיח שיהיה בסדר, שאני אשאר כמו שאני."

" ואז רואה ואן לבן ויוצא שוטר… הוא ניגש אלי ואמר "?Where is your passport" ואני אומרת לו "אני מצטערת, אין לי דרכון. אני ילדה בת 11…"

"כל בחור ישיבה שהגיע לצבא לא יצא כמו שהוא הגיע."

"בגיל 30 את נוסעת ברחוב עם הילדה הקטנה, ואת רואה שכתוב משהו ואת לא מבינה מה כתוב. זה היה שוק…"

"כשאת הולכת לבן אדם מבוגר שאף אחד לא הולך אליו, ומביאה לו מרק חם, ומחזירה אותו לחום הזה, אלה ברכות הכי גדולות שאת יכולה לקבל."

"אהבו אותי וקיבלו אותי. זה כל כך כיף כשיש חברים."

"מאז קום המדינה ועד היום, אף ישוב ערבי לא נבנה."

"אני מתפללת למדינה צודקת יותר. למדינה שתחזור להיות החזון של מקימי המדינה. לשם ראוי לחתור."

" אמא שלי היא ניצולת שואה. בשבילה זו היתה טראומה,… היא באה למדינה הזו בכדי שהיא והילדים שלה יחיו חיים אחרים, ולא חיים כאלה."

"אבא שלי היה מנהל מחלקת חינוך בטירה… והוא פרץ את הדרך בהחלטה שלו שהוא לא חוסם… את המרחב הזה של השכלה גבוהה לבנות שלו."

"יש קיפוח. יש גזענות. העם איתנו, המוסדות לא. המוסדות כנראה עוד לא השתחררו מאיזה באג שנולד עם המדינה… שאת המיעוטים צריך לקפח."

"לא ידעתי שאנחנו מתנחלים עד שלא הסבירו לי."

"בכפר היה טרנזיסטור כזה קטן, היתי שומע כשמישהו מדבר. מה שעניין אותי זה איך אפשר… שבתוך קופסא כזאת קטנה הכניסו מישהו."

"היו לי פחדים. שאני דתיה עם כיסוי ראש… אבל אבא שלי הרגיע אותי…הוא אמר לי שדוקא בתל אביב זה בטוח…אין את הגזענות שם."

"בתחילת השירות שלי, רשמתי דו"ח למישהו על חגורה…ואני לא אשכח שהגבר שרשמתי לו דו"ח אומר לי: עכשיו תהיה לך אורגזמה."

"יש משהו ממש כיף בלחזור בשאלה…להיות בת 25 ולגלות שיש לך כל כך הרבה דברים ללמוד על העולם, זה חלום, זה כאילו חנות ממתקים."

"יש משהו בירושלמים שזה אמיתי, זה תכלס, זה הכי ישראלי."

"הרמנו טלפון לכפר הנוער ימין אורד… והצענו להם אם הם מסכימים לקבל סבא וסבתא בהתנדבות."

"המדינה שלנו כל הזמן מתבססת על בטחון, הם שוכחים את הבתוך של המדינה. ותמיד מתגוננים, מסתכלים החוצה, אבל לא מסתכלים פנימה."

"איך שהתחלתי לעשות אומנות, זה פשוט יצא ממני. לא האמנתי שאני מסוגלת."

"הרבה פעמים קורה שאני חושב לעצמי מה אני רוצה לעשות כשאני אהיה גדול."

"אני קם בבוקר ועושה משהו בשביל מישהו. כמה אנשים יכולים להגיד את זה?

"עבדנו לילות, ימים, חגים, בימי שלג הינו באים ברגל… הינו מגיעים בכל מצב."

"בעולם שאני גדלתי בו מגדלים אותך למצוא חבר, להתחתן, ולעשות ילדים. אין שום אמירה שמשהו אחר זו אופציה בכלל. לא היתה אופציה אחרת."

"כל אחד בדרכו הולך"

"זה לא פשוט להתפלל בשפה שאתה לא מבין."

"המוח שלי נותן לי תמיד לשאוף קדימה. אני לא חושב על העבר הירוד. ההיפך, אסור לי לעמוד במקום דרוך."

"להיות 4.5 חודשים בחדר קטן לבד, בלי ידיעה מתי ואיך זה יגמר ומה קורה בבית…זה מאד קשה."

"לעוף על עצמי זו לא מילה גסה"

"ידעתי שכשאבא יתן לי סימן עם היד, אז אני צריכה לברוח מהשיירה."

"להיות אשה בתפקידים בכירים, באיזה תעשיה שאתה לא מסתכל על זה, זה דבר לא שכיח."

"היתי בחורה בפלמ"ח, שראתה את הבחורים יוצאים בכל פעם לאיזו משימה, והינו הרבה פעמים בוכות שאנחנו לא יוצאות."

"אני לא עושה מהנכות עניין. אני קם כל בוקר כלוחם."

"אמרו אתם צריכים לעזוב את הכפר ולחפש לכם מקום אחר… איפה נלך? היה מצב מר וקשה מאד. אין אדמה. אין בית…"

"כששאלתי פעם … למה אנחנו מדברים בבית אידיש אמא שלי ענתה…"זו האנדרטה היחידה שאני יכולה להקים… לזכר המשפחה שלנו"."

"אני עשיתי אידאליזציה… של הדת, ואז הבנתי שאצל הדתים המסורתיים לאשה יש מקום אחר מהגבר ולא ברור לי בדיוק מהו, אז היה לי קשה"

"אני לא זוכר שלקחתי חופש בעשרות השנים האחרונות. העבודה היא טוטאלית"

"כשלמדתי באולפנה ואמרתי שאני מתגייסת לצבא, אז בוא נגיד לא מחאו לי כפיים."

"כשאשתי נפטרה אני שמתי פתק שאני מוכן… להשכיר את הבית, כך שלא אהיה לבד… ומי בא לשכור את הדירה? שלושה ערבים."

"אני היתי בן למשפחה עניה.. אנחנו ישנו יחד 10 אחים והתכסינו בשמיכה אחת, אחד ליד השני."

"כרגע אני מרגיש שהמדינה היא מדינה יהודית כלפי ערבים ומדינה דמוקרטית עבור היהודים."

"אם המדע והדת לא הולכים ביחד, אז אתה לא מבין אחד מהם נכון."

"… את הכסף לאוטובוסים הייתי חוסך. הייתי הולך ברגל במקום זה, ובכסף הזה הייתי קונה ספרים…"

"… הבית שלי היה בית שהוא דור שני קלאסי לשואה."

" לא הבנתי איך זה יכול להיות שבן אדם יוצא ממטוס, עומד על הקרקע ומרגיש שהוא בבית…"

"אתם העתיד של המדינה. על הכתפים שלכם זה מוטל. ואנחנו לא מאבדים לגמרי את התקוה. והמפגש הזה נותן כוח."

"היתה לי שנה אחת שהיה לי סטודנט ערבי שמאד התעניין והוא הסטודנט היחיד שכל ערב ראש השנה מתקשר להגיד לי שנה טובה."

"הינו המוזרים של הכיתה, את לגמרי המוזרה, זה ילדים, אין להם שום מחסום, והם באים ואומרים כל מיני הקנטות…"

"זה דור שלם שהתביישנו שאנחנו מזרחים."

"תמיד אהיה פה ה-Foreigner עם מבטא. מישהי שנולדה במקום אחר, כמו מיליונים של אנשים פה, שמרגישים כאילו נקלטו פה, אבל לא."

"הבנתי שאין בושה בלבקש עזרה. אני לא אמורה לדעת הכל. אני לא אמורה לנחש הכל. הכל בסדר אם שואלים ,אם מקבלים עזרה."

"המשותף שלנו הוא הרבה יותר מאשר המפריד והמפלג והשונה.

"כשקמה המדינה אמרו שתהיה מלחמה, הינו ילדים קטנים , אמרנו, בשביל מה מלחמה? ו"איל חמדולילה" אנחנו פה, לא קרה לנו שום דבר."